ניסיתי הכול כדי להפסיק לעשן

המגירה נתקעה באמצע, כאילו ידעה מה יש בה.

ערב אחד עמדתי במסדרון עם סיגריה בפה ויד אחת על מגירת העץ הישנה ההיא, שבה שמרתי את כל הדברים שאמורים היו להציל אותי. קופסאות של מדבקות ניקוטין עם פינות כפופות. הספר של אלן קאר עם שדרה שבורה. שתי חפיסות סיגריות צמחיות שהריחו מלענה ותה מעופש. פס שלפוחיות של הכדורים שנועדו להרוג את ההנאה. אפילו מחברת ישנה מהחודשים שבהם ניסיתי לעשן לפי השעון.

עישנתי מאז גיל 19. עד אז זה כבר נמשך 27 שנים. אשתי ואני בנינו את רוב חיינו הבוגרים סביב ההרגל, מבלי לומר את זה כך בפירוש. המגירה הייתה המוזיאון הפרטי שלי לכוונות טובות. בכל פעם שפתחתי אותה, הרגשתי את אותו משפט לוחץ עליי: כבר נכשלת בזה יותר מדי פעמים.

מה באמת היה במגירה

מבחוץ זה נראה פרקטי. כלים. תוכניות. ניסיונות רציניים. כך הסברתי את זה לעצמי.

מבפנים היא הייתה כבדה יותר מכפי שקרטון ונייר אמורים להיות. כל פריט נשא גרסה של עצמי שכבר לא סמכתי עליה. המדבקות היו מהשבוע שבו הבטחתי לעצמי שהמשמעת סוף סוף תנצח. הספר היה מסוף השבוע שבו הייתי בטוח שעוד תובנה אחת תפעיל מתג בראש שלי. הסיגריות הצמחיות היו מאותו חודש מוזר שבו ניסיתי לשמור על הטקס ולשנות את החומר, כאילו הגוף לא ישים לב. המחברת הייתה מתקופת הטיימר: סיגריה אחת לשעה, אחר כך כל תשעים דקות, אחר כך כל שעתיים, והטלפון שלי זמזם כמו סוהר.

אף אחת מהשיטות האלה לא הייתה מגוחכת. חלק מהן עוזרות לאנשים. את זה אני יודע היום. מה ששבר אותי לא היה עצם קיומן של השיטות האלה. זו הייתה הדרך שבה אספתי אותן. כל כישלון נכנס למגירה כמו ראיה.

אחרי מספיק ניסיונות, אדם מפסיק לומר שהשיטה הזאת לא עבדה בשבילו. הוא מתחיל לומר שאני מסוג האנשים שזה אף פעם לא עובד אצלם.

זה היה המשקל האמיתי של המגירה. חוסר אונים נלמד. אז לא היה לי המונח הזה, אבל את התחושה הכרתי. יכולתי לפתוח מגירת עץ ולהרגיש קטן יותר.

הלילה שבו הפסקתי לערום כישלונות

השינוי לא הגיע בדרמה. לא ריסקתי שום חפיסה באגרוף. לא נשאתי נאום מול המראה. הייתי עייף מדי בשביל תיאטרון כזה.

אני זוכר שהוצאתי את הפריטים אחד אחד והנחתי אותם על השולחן. קופסת מדבקות. ספר. חפיסות של סיגריות צמחיות. מחברת. מצית התגלגל על העץ ופגע בקצה בקול קטן וטיפשי, שהפך את כל הסצנה לעוד יותר רגילה. אשתי הייתה במטבח. הדירה הריחה קלות מעשן, נייר ישן ותה. הסתכלתי על הערימה הזאת והבנתי שביליתי שנים בבניית סיפור על עצמי מתוך ניסיונות כושלים.

זה היה הרגע שבו משהו שקט התבהר: לא הייתי צריך עוד שיטה הירואית כדי להוכיח שאני רציני. הייתי צריך להפסיק להפוך את עצם ההפסקה מעישון לאולם משפט שבו כל ניסיון עבר מעיד נגדי.

במשך שנים חשבתי שהניסיון הבא היה אמור להיות הניסיון האחרון שלי, אבל לא כי פתאום נעשיתי קשוח יותר. כי נעשיתי שקט יותר. הפסקתי לחפש מבחן אופי חדש. הפסקתי לשאול איזו שיטה תצליח סוף סוף להכריח אותי לציית. הפסקתי לערום כישלונות כמו צלחות ולתהות למה המדף מרגיש לא יציב.

השינוי הזה היה חשוב יותר ממה שהוא נראה. ההרגל הזה חי שנים על לחץ, פחד והאשמה עצמית. מרגע שראיתי את זה, לא יכולתי עוד להתעלם מזה. הבעיה לא הייתה רק הניקוטין. הבעיה הייתה כל המסגרת המתישה סביב ההפסקה: להילחם, להיכשל, להאשים, לחזור על זה.

אני עדיין זוכר את השולחן, כשהכול היה פרוש עליו. הפינות הכפופות של קופסת המדבקות. ריח הלענה מהחפיסות הצמחיות. הספר שפתחתי עם כל כך הרבה תקווה. שום דבר מזה לא הכעיס אותי. זה הפתיע אותי. הרגשתי משהו טוב יותר מכעס. הרגשתי שסיימתי עם ההצגה.

זה שונה מייאוש. ייאוש אומר ששום דבר לא עובד. ההרגשה של ‘סיימתי’ אומרת שאני מפסיק לחזור על מה שלא עובד.

אם ניסית הכול כדי להפסיק לעשן, התחושה הזאת חשובה. לא ההבטחה הדרמטית. לא הסיגריה הגדולה האחרונה. רק הנקודה השקטה שבה מפסיקים לבנות את הזהות שלך סביב ניסיונות כושלים.

זה היה הלילה שבו הפסקתי להתייחס להיסטוריה שלי כאל פסק דין. המגירה נסגרה. לראשונה, הצליל שלה נשמע קל יותר מבעבר.

המדריך של J. Freeman נכתב בדיוק לנקודה הזאת, כשהכוח והאשמה כבר הפכו לחלק מהמלכודת. הוא מציע דרך רגועה קדימה, בלי להפוך את ההפסקה מעישון לעוד מבחן כוח.