שיטת העישון לפי השעון אחרי 3 חודשים

7:00 בדיוק

השבוע הראשון של שיטת העישון לפי השעון התחיל עם שעון מעורר בטלפון בשעה 7:00 בבוקר.

עמדתי במטבח, עדיין לא ממש ער, עם קפה על השיש ומחברת שורות ליד המאפרה. בלילה שלפני כן כתבתי שעות כמו מישהו שבונה תוכנית רצינית ולא עוד כלא קטן: 7:00, 8:00, 9:00, 10:00.

בשלב הזה כבר עישנתי 27 שנה. התחלתי בגיל 19. בשיא שלי עישנתי כמעט 40 סיגריות ביום, ואשתי ואני היינו מצליחים לעבור יחד בערך שלוש חפיסות בלי לקרוא לזה חריג. רציתי משהו נוקשה. משהו נקי. משהו שבסוף יוכיח שיש לי משמעת.

שיטת סיגריה אחת לשעה נראתה הגיונית על הנייר. בלי פרידה דרמטית. בלי חפיסה מרוסקת. רק לוח זמנים והבטחה שהלוח הזה ימשוך אותי לאט החוצה.

במשך יומיים הרגשתי כמעט גאה. כל אזעקה גרמה ליום להיראות מסודר. סימנתי את השעות במחברת. אמרתי לעצמי שככה נראית שליטה.

היום התקפל סביב האזעקה

אבל הדבר המוזר קרה מהר. הפסקתי לשאול אם אני רוצה סיגריה. התחלתי לשאול מה השעה.

אם פגישה נמשכה יותר מדי, לא הקשבתי כמו שצריך. הסתכלתי על השעון שבפינת המסך. אם התנועה האטה בדרך הביתה, לא הרגשתי חוסר סבלנות בגלל התנועה. הרגשתי חוסר סבלנות בגלל השעה 6:00. ארוחת הערב בבית הפכה לעוד חלון זמן שצריך לנהל.

השיטה הייתה אמורה להפחית את העישון. במקום זאת היא הפכה את העישון למרכז היום. הטלפון שלי כבר לא היה טלפון. הוא היה מגדל פעמונים של ההרגל.

אחרי זמן מה הארכתי את המרווחים ל-90 דקות, ואז ל-2 שעות. זה נראה טוב יותר במחברת. זה הרגיש גרוע יותר בראש שלי. הזמן בין הסיגריות לא הרגיש חופשי. הוא הרגיש תפוס. סחבתי איתי את המשבצת הבאה כמו מועד שאסור לי להחמיץ.

זה היה החלק ששנאתי הכי הרבה. כשהאזעקה סוף סוף צלצלה, הדלקתי אותה מתוח יותר מאשר קודם. לא נהניתי מסיגריה. רק מימשתי את ההקלה ששמרתי עליה במשך שעה וחצי.

במשרד, עמיתים לעבודה ראו רק אותי נעלם שוב לכיוון החלון. בבית, אשתי ראתה את הטלפון עם המסך כלפי מעלה על השולחן, הווליום פתוח, והעיניים שלי קופצות אליו. החדר היה שקט יותר מהאזעקה.

המחברת הסגירה אותי

אחר צהריים אחד, בערך שלושה חודשים לתוך זה, פספסתי אזעקה בזמן שיחה. עד שהגעתי החוצה, הייתי כועס בצורה שלא היה לה שום היגיון. לא כועס על העבודה. כועס על שתים עשרה דקות שנעלמו.

עמדתי ליד חלון המשרד עם סיגריה דולקת והסתכלתי חזרה אל השולחן שלי. המחברת פתוחה. שעות בטור מסודר. סימני X ליד רובן. העמוד נראה ממושמע. הוא גם נראה מגוחך. מסרתי את ניהול ההרגל, וקראתי לזה התקדמות.

הסצנה הזו נשארה איתי כי היא חשפה את השיטה עד העצם. לא הקטנתי את העישון. הגדלתי את השעון. הסיגריה עדיין ניהלה את היום. היא רק שכרה מזכירה.

מה לקחתי משלושת החודשים ההם

אני עדיין זוכר את הצפצוף הזול של השעון המעורר. אני עדיין זוכר את הדף עם השורות, את חלון המשרד, את הרצינות המטופשת של משבצות הזמן הקטנות והמסודרות האלה. רציתי הצלה. מה שבניתי היה מערכת מעקב.

תקופת הטיימר הכושל הזו הייתה חשובה כי היא שמה קץ לסוג מסוים של פנטזיה בשבילי. הפסקתי להאמין שעוד מערכת נוקשה אחת סוף סוף תפחיד אותי אל החופש. הפסקתי לבלבל בין מתח להתקדמות.

באותו יום לא הפסקתי מיד. אבל כן הפסקתי להעריץ שיטות שגרמו לי לשרת את ההרגל בצורה מסודרת יותר. זה היה צעד אמיתי. שקט, אבל אמיתי.

אם סיימת להפוך את היום שלך לעוד מבחן משמעת, J. Freeman כתב את המדריך בדיוק לנקודה הזאת. הוא מתווה את המסלול המלא צעד אחר צעד, בקצב שלך, בערך במחיר של כמה חפיסות סיגריות.