הרגל העישון בעבודה אחרי 27 שנים

המשרד שאני זוכר כלל מקלדת בז’, מאפרת זכוכית כבדה על אדן החלון, וחלון שלעולם לא נסגר עד הסוף. כבר בעשר בבוקר ריח העשן של אתמול עמד בחדר. הייתי עונה על שני מיילים, מנער אפר לתוך המאפרה, עונה על עוד מייל אחד, ואז קם לקפה כשסיגריה כבר בין האצבעות. התחלתי לעשן בגיל 19. באותו זמן הייתי בן 52, ועבדתי כאילו הסיגריה הייתה שייכת לשולחן בדיוק כמו המהדק.

איש כבר לא עשה מזה עניין. זה היה החלק המטריד, גם אם אז לא ראיתי אותו. ההרגל התמזג עם המשרד עד כדי כך שאפילו אני הפסקתי לשים לב לכמה פעמים היד שלי נשלחת אל הקופסה.

החדר הסתגל אליי

פעם חשבתי שעישון בעבודה קשור ללחץ. דדליינים. שיחות קשות. ההקלה הקטנה שאחרי ישיבה ארוכה. חלק מזה היה אמיתי. רובו היה שגרה שלבשה חליפה ועניבה.

השולחן שלי פנה אל החלון. הקופסה נשארה ליד המסך. המצית שכנה לצד צנצנת של אטבי נייר. לא סידרתי את זה כך בכוונה. זה קרה כמו שהרגלים תמיד קורים, עוד נוחות קטנה ועוד אחת. עד מהרה כל הפינה בחדר הכירה את הסדר שלי טוב ממני.

עמיתים היו נוטים פנימה כדי לשאול משהו, ממשיכים לדבר, ואז נסוגים החוצה. איש לא נרתע. איש לא אמר מספיק כבר. תרבות העישון במשרד לא הייתה סיסמה. היא הייתה שתיקה. אנשים שהתרגלו לריח שעל הז’קט שלי, לעשן ליד החלון ולהיעלמויות של חמש דקות שלעתים נמשכו הרבה יותר. כשמקום מפסיק להתנגד להרגל שלך, גם אתה מפסיק לשאול שאלות.

בשיאי עישנתי בערך 40 סיגריות ביום. לא כולן היו בעבודה, אבל העבודה נתנה להרגל מבנה. להגיע. להדליק אחת. לסיים משימה. להדליק אחת. קפה. להדליק אחת. שיחת טלפון קשה. להדליק אחת. עד שהייתי חוזר הביתה, הטקס כבר חזר על עצמו חצי תריסר פעמים.

למה להיגמל שם הרגיש רחוק

המשרד לא הרגיש מסוכן. הוא הרגיש יעיל. כך המלכודת מחזיקה מעמד.

לא הייתי מתחבא מאחורי בניין עם אשמה בגרון. הייתי ליד השולחן שלי, עם המאפרה שלי, עושה את מה שכבר הפך לנורמלי. נוחות מוזרה נוצרת סביב היתר כזה. ההרגל מפסיק להיראות כמו תלות ומתחיל להיראות כמו חלק מהיום המקצועי שלך, כמו לבדוק את היומן או למלא את הספל.

זה עשה משהו לראש שלי. זה הפך את הפסקת העישון למשהו רחוק, כמעט תיאורטי. בבית היו לעישון מטענים רגשיים. במשרד הייתה חזרתיות. קשה להתווכח עם חזרתיות, כי היא נראית ניטרלית.

ראיתי את זה הכי ברור בימי שלישי רגילים. לא בימים רעים. לא בימי משבר. רק ימים ארוכים ושטוחים של מיילים, שיחות, ניירת, ועוד סיגריה ועוד אחת, כי לחדר היה מקום לכל אחת לנחות בו. שלוש שעות של עישון ביום נשמעות קשות על הנייר. בזמן אמת הן מסתתרות בתוך היתרים קטנים.

ניסיתי להיגמל באותן שנים. מדבקות. היפנוזה. טיפול. הספר של Allen Carr. אפילו בתקופות שבהן ניסיתי לתזמן כל סיגריה לפי הטלפון שלי. תמיד התייחסתי למשרד כאל פרט ברקע. הוא לא היה פרט. הוא היה אחת הבמות שבהן ההרגל בא לידי ביטוי הכי טוב.

אחר הצהריים שבו ראיתי את זה סוף סוף

הרגע שנשאר איתי לא היה דרמטי. עמית עמד ליד השולחן שלי ודיבר על בעיה שגרתית עם חשבונית. סיגריה בערה לי במאפרה בזמן שהוא הצביע על מספרים בדף. הוא עצר פעם אחת כדי לפתוח את החלון עוד קצת, ואז המשיך לדבר כאילו לא קרה דבר חריג.

התנועה הקטנה הזאת הכתה בי חזק יותר מכל הרצאה הייתה יכולה.

הוא לא כעס. הוא לא שפט אותי. הוא פשוט התאים את החדר סביב ההרגל שלי, כמו שכולם התאימו אותו במשך שנים. גם אני. ארגנתי את השולחן שלי, את ההפסקות שלי, את הריכוז שלי ואפילו את היציבה שלי סביב סיגריות בצורה כה יסודית, שהמשרד כולו למד את הכוריאוגרפיה.

הסתכלתי על אדן החלון אחרי שהוא הלך. אבק אפור בפינה. סימני חריכה על מסגרת המתכת הישנה. הקופסה ליד המקלדת. הכול נראה שחוק ועייף. לא מרדני. לא מהנה. סתם ישן.

זה היה השינוי. הפסקתי לראות בעישון בעבודה נוחות פרטית והתחלתי לראות בו שגרה שכבשה לעצמה מקום ברוב שעות הערות שלי. ברגע שראיתי את זה, הפסקת העישון הפסיקה להרגיש כמו שיפור מוסרי מופשט והתחילה להרגיש כמו החזרת מרחב באופן מעשי.

המשרד לא לכד אותי בכוח. הוא לכד אותי באמצעות היכרות.

זה החלק שפספסתי במשך שנים. הרגל לא צריך דרמה כדי להישאר חזק. לפעמים הוא צריך רק שולחן, חלון, ועוד מספיק ימים ברצף כדי שאיש כבר לא ישים לב.

אני עדיין זוכר את החדר הזה. את המקלדת הבז’. את החלון שמעולם לא נסגר כמו שצריך. את המאפרה שנראתה קבועה כמו הריהוט. כשאני חושב למה הפסקת העישון הרגישה רחוקה כל כך במשך זמן רב, אני חושב קודם כול על השולחן ההוא. הבעיה לא הייתה רק ניקוטין. היא הייתה עד כמה ההרגל הורשה להשתלב שם לגמרי.

אם עישון בעבודה הפך לחלק מהריהוט של היום שלך, עוד כלל אחד לבדו כמעט אף פעם לא מספיק. J. Freeman מציג במדריך שלו את הדרך הרגועה יותר לאנשים שרוצים להשאיר מאחור את ההרגל הזה של עישון בעבודה בלי להפוך כל יום עבודה למאבק.