הדיבור הפנימי של המעשן שהשאיר אותי מעשן

השורה שהשתמשתי בה הכי הרבה מעולם לא נאמרה בקול רם. זה היה יום שלישי גשום, עוד לפני 9 בבוקר, ואני עמדתי ליד חלון המשרד עם סיגריה בין שתי אצבעות והמחשב שלי נדלק מאחוריי. הרדיאטור תקתק, החלון היה פתוח בסדק של סנטימטר, ואני אמרתי לעצמי את אותו דבר שאמרתי לעצמי במשך שנים: “אני צריך את זה כדי להיכנס לקצב.”

התחלתי לעשן בגיל 19. בנקודה הזו כבר עישנתי 27 שנה. בשלב הכי גרוע שלי עישנתי בערך 40 סיגריות ביום. אשתי התחילה בגיל 18, ובין שנינו העשן מצא את דרכו כמעט לכל חדר בחיים הבוגרים שלנו. משרד. מטבח. מרפסת. מכונית. מה שהחזיק את הכול בתנועה לא היה רק ניקוטין. זו הייתה השפה שעטפתי סביב הניקוטין.

“אני צריך את זה כדי להיכנס לקצב.” זו הייתה שורת הבוקר. היא נשמעה מעשית, כמעט מכובדת. לא הנאה. לא דרמה. רק התאמה קטנה, כמו לקרב כיסא לפני שמתיישבים. השתמשתי בה לפני תיבת הדואר הנכנס, לפני שיחות קשות, לפני כל משימה שלא רציתי להתחיל. אמרתי לעצמי שהעשן עוזר לי לחשוב, אבל חשיבה מעולם לא הייתה החלק שהוא שיפר. הוא נתן לי טקס, הפסקה, דלת מעבר בין דבר אחד למשנהו.

אם מישהו היה שואל אותי אז למה מעשנים ממשיכים לעשן, הייתי עונה באחת מהשורות הקטנות והמסודרות האלה וקורא לזה כנות. זה מה שהפך את הדיבור הפנימי של המעשן לכל כך יעיל בחיים שלי. הוא נשמע חכם יותר מהמשפט הפשוט שמתחתיו: אימנתי את עצמי להתחיל כמעט כל דבר בעשן.

“זה לא היום.” השורה הזאת בדרך כלל הגיעה עד ארוחת הצהריים. אימייל מתוח. תשלום שהתעכב. מזג אוויר רע. מזג אוויר טוב. יותר מדי עבודה. מעט מדי שינה. תמיד היה משהו מוכן לשמש סיבה לדחות את הפסקת העישון. כמובן שלא קראתי לזה דחייה. קראתי לזה להיות מציאותי.

השורה הזאת ליוותה אותי הביתה. אשתי הייתה במטבח, בני בחדר הסמוך כשהיה צעיר יותר, ואני הייתי יוצא למרפסת ואומר לעצמי שאטפל בעישון כשהחיים יהיו רגועים יותר. החיים לא נעשו רגועים יותר. הם נעשו ארוכים יותר. זה לא אותו דבר. עשרים ושבע שנים יכולות להיעלם בתוך משפט כזה. כך גם דיקור, היפנוזה, טיפול, מדבקות, הספר של אלן קאר, סיגריות צמחיות שהריחו כמו ארון לח, וכל ניסיון אחר שצברתי בדרך.

“אני עדיין נהנה מזה.” זה היה המשפט שלבסוף נשמע שקרי באוזניי. אני זוכר את הערב הזה כי שום דבר דרמטי לא קרה. תה קר על השולחן. מאפרה שוב מלאה. הדירה נשאה את שכבת העשן המעופשת שהמשפחה שלי למדה לחיות לצידה. הדלקתי עוד סיגריה ושמעתי את השורה מגיעה כמעט לפי השעון.

בשלב הזה להנאה כבר כמעט לא היה קשר לזה. לא טעמתי שום דבר מיוחד. לא שקעתי באיזו הנאה פרטית. רק קיימתי דפוס. מדליק. שואף. מכבה. פותח את דלת המרפסת. סוגר את דלת המרפסת. מחפש את המצית. חוזר על זה. כשהרגל תפס את היום שלך מספיק זמן, הוא התחיל ללוות לעצמו מילים שכבר לא שייכות לו. הנאה הייתה אחת המילים האלה.

זה היה רגע המפנה עבורי. לא נדר גדול. לא טקס של סיגריה אחרונה. רק המבוכה הפתאומית מלשמוע את התסריט שלי בבהירות כזאת שכבר לא יכולתי להאמין לו. שלוש השורות האלה עבדו עליי במשך שנים. הן גרמו להרגל להישמע שימושי, זמני ונבחר. שימושי בבוקר. זמני עד הצהריים. נבחר בלילה. זה מסווה חזק.

ברגע שראיתי את זה, משהו נרגע בתוכי. לא הרגשתי גיבור. הרגשתי פחות מרומה. הסיגריות לא אימנו רק את הגוף שלי. הן אימנו גם את ההסברים שלי. בכל פעם שהדלקתי אחת, היה לי משפט מוכן שיאפשר למעשה לעבור בלי שהמצפון שלי יעצור אותו. לראות את זה לא פתר הכול ביום אחד. זה עשה משהו טוב יותר. זה הפך אותי לישר עם עצמי.

אני עדיין זוכר את חלון המשרד, את חרך האוויר הקר, את מסך המחשב הנייד שנדלק מאחוריי. אני זוכר את דלת המרפסת בבית. אני זוכר את המאפרה שכבר לא נראתה מכוערת כי היא הפכה לרהיט. הרגלים חיים בפרטים. כך גם השורות שמגינות עליהם.

אף אחת מהשורות האלה לא נתנה לי תוכנית. הן רק הראו לי כמה בשקט הרגל יכול לדבר. אם אי פעם תרצה לקרוא עוד, J. Freeman כותב על הדרך השקטה במדריך שלו.