אני יכול להפסיק לעשן מתי שארצה? מבחן האמת

המשפט “אני יכול להפסיק לעשן מתי שארצה” הציל אינספור סיגריות מביקורת. הוא נשמע רגוע. הוא נשמע בוגר. הוא נותן לדובר את המילה האחרונה לפני שההרגל מספיק לשאול שאלות אמיתיות.

השתמשתי במשפט הזה במשך שנים. השתמשתי בו בגיל 19, והשתמשתי בו אחרי 27 שנות עישון, כשהייתי קרוב יותר ל-52 מאשר ל-22. אז כבר עישנתי בערך 40 סיגריות ביום בתקופה הגרועה ביותר, והמשפט עדיין ישב שם כמו הגנה משפטית קטנה על הלשון שלי.

מיתוס 1: מחר מוכיח שליטה

מחר נוח, כי הוא לעולם לא צריך להתמודד עם השולחן, הקפה או הנסיעה הביתה. אדם אומר את המשפט ברגע נייטרלי ומשאיל לעצמו את השקט הזה כדי לתאר את כל ההתמכרות.

המבחן האמיתי אינו תיאורטי. הוא מגיע ב-7:30 עם הקפה, ב-11:10 אחרי שיחת טלפון מתוחה, וב-18:00 בפקק. שם המשפט מתחיל להתכווץ.

J. Freeman מכיר את זה משנות המשרד שלו. הוא יכול היה לדלג על סיגריה אחת כדי להרגיש ממושמע, ואז לגלות כעבור שעה שהרגליים שלו כבר מובילות אותו אל החלון, כאילו היום כבר קיבל את ההחלטה. תקראו לזה אם תרצו הכחשה של מעשן, אבל זה כמעט אף פעם לא נראה דרמטי. זה נראה מסודר. לכן זה מחזיק מעמד.

מיתוס 2: דחייה פירושה חופש

אנשים מבלבלים בין דחייה לבחירה. אם אדם יכול לשבת בפגישה, בטיסה או בארוחת ערב משפחתית בלי להדליק, ההרגל נראה כמו משהו שאפשר פשוט לוותר עליו. הבעיה היא מה ממלא את החלל הריק בזמן שהאדם מחכה.

בחירה חופשית נשארת שקטה כשהיא לא זמינה. תלות ממשיכה לספור. היא עוקבת אחרי הדלת, השעון, המעלית, מזג האוויר. היא הופכת את ההזדמנות הבאה לעשן לפגישה קטנה שמתחבאת בתוך היום.

כך נראו החיים שלי לקראת הסוף. עישנתי בבית. עישנתי בעבודה. הקולגות הפסיקו לשים לב. יכולתי לעבור פגישה, אבל הסיגריה שאחריה כבר עמדה בחדר עוד לפני שהפגישה הסתיימה. זה לא גמישות. זה תזמון.

מיתוס 3: להודות בבעיה פירושו חולשה

זה החלק הקשה ביותר במשפט. “אני יכול להפסיק לעשן מתי שארצה” לא רק מגן על ההרגל. הוא מגן על האגו. כל עוד המשפט נשאר חי, האדם לעולם לא צריך לומר את הדבר הכואב יותר: אני תקוע, והכלים שאני ממשיך להשתמש בהם לא עובדים.

ההודאה הזאת מרגישה כבדה, אבל היא נקייה יותר מהונאה עצמית. כוח רצון לבדו עומד סביב 3-5%. עזרי תחליף ניקוטין עומדים סביב 10-20%. תרופות מגיעות עד 30%. אפילו השילוב החזק ביותר מגיע בערך ל-40%. המספרים האלה לא מתארים אנשים חלשים. הם מתארים תלות קשה ומערך של שיטות שמשאיר את רוב האנשים תקועים איפשהו בדרך.

למדתי את זה אחרי דיקור, היפנוזה, טיפול, מדבקות, הספר של אלן קאר, סיגריות צמחיות, ושיטת הטיימר שהפכה כל שעה לבית משפט קטן. שום כישלון מבין אלה לא אומר שחסר לי אופי. הם פשוט אמרו שעדיין ניסיתי לנצח בוויכוח עם ההרגל במקום לצאת ממנו.

זה הדפוס הרחב יותר שמאחורי המשפט. הוא נשמע כמו ביטחון. אבל ברוב המקרים זו הגנה. הוא משאיר את רגע ההתמודדות במקום בטוח, תיאורטי, שבו הגאווה יכולה להישאר בלי שריטה ושום דבר לא חייב להשתנות.

הרגע השימושי מגיע כשהמשפט מפסיק להישמע חזק. אז אפשר להסתכל על ההרגל בלי להתפעל ממנו. שם מתחילה תנועה אמיתית.

אם המשפט הזה עדיין חי לכם בראש, הגאווה היא לא החלק שצריך עוד אימון. J. Freeman כותב במדריך שלו על הדרך השקטה שבסוף סיימה את הוויכוח הזה, צעד אחר צעד ובקצב אנושי. המטרה היא לא להוכיח שאתם יכולים להפסיק מתי שתרצו. המטרה היא להפסיק בכלל להזדקק למשפט הזה.