מעשנים מפורסמים שהפסיקו ושני מיתוסים

מעשנים מפורסמים שהפסיקו והסיפור שנמכר לאנשים מן השורה

המיתוס פשוט: למעשנים מפורסמים שהפסיקו היה ראש ברזל, וכל מי שלא מסוגל לחקות אותם חסר אופי. לידו יושב עוד מיתוס: מי שמפסיק בבת אחת הוא היחיד שבאמת מפסיק.

הסיפור הזה יוצר פוסטר נקי. אבל הוא גם משאיר אדם רגיל לבד מול השוואה אכזרית.

מיתוס 1: תהילה מחזקת את הגמילה

סיפור גמילה פומבי בדרך כלל עובר ליטוש לפני שמישהו בכלל שומע אותו. השחקן אומר שהוא זרק את החפיסה אחרי חשש בריאותי. הזמרת אומרת שהתעוררה עייפה מהריח של העשן שנדבק לבגדים שלה. איש העסקים אומר שהוא קיבל החלטה ומאז לא הביט לאחור.

החלק החסר הוא האמצע המבולגן. אף אחד לא רואה את הוויכוחים, את ההתחלות מחדש, את ההסכמים הפרטיים במכונית, או את הלילה שבו המאפרה שוב מלאה. תהילה לא מסירה את תסמיני הגמילה. כסף לא מכבה את לולאת הדופמין. מחיאות כפיים לא הופכות את התחושה הריקה בחזה לאצילית יותר.

אני לא הייתי מפורסם. הייתי גבר ליד שולחן, מעשן במשרד שבו הקולגות כבר הפסיקו לשים לב. עישנתי במשך 27 שנים. בשיאי הייתי קרוב ל-40 סיגריות ביום, ואני ואשתי היינו יחד קרובים לשלוש חפיסות. אם הפסקה הייתה שייכת רק לאנשי ציבור בעלי כוח רצון מברזל, לא היה לי מקום בסיפור.

זה היה המלכוד. המיתוס הפך את היציאה למבחן אופי. נכשלת פעם אחת, והמסקנה נראתה ברורה: לא חזק מספיק.

מיתוס 2: גמילה בבת אחת מוכיחה אופי

המיתוס השני אומר שרק הפסקה נקייה היא הפסקה ראויה. הוא בדרך כלל מגיע דרך סיפורים על אנשים שהפסיקו בבת אחת: בוקר אחד, החלטה אחת, בלי תמיכה, בלי מאבק נראה לעין.

לגרסה הזאת יש דרמה. אבל היא גם מלמדת את הלקח הלא נכון.

הפסקה בבת אחת היא אופן עצירה, לא מדד מוסרי. אדם שמפסיק כך אינו אמיץ יותר אוטומטית מאדם שצריך דרך רגועה יותר. הסיגריה לא מבקשת קורות חיים לפני שהיא תופסת את המוח. היא משתמשת בחזרתיות, בהקלה, בתזמון, בשעמום, בלחץ, בקפה, באלכוהול ובהפוגות רגשיות קטנות. ואז אותו קול קורא לאותו אדם חלש, כי הוא צריך יותר מהחלטה דרמטית.

ניסיתי להיות הדמות הזאת. ניסיתי את גרסת האיש הקשוח בדרכי הקטנה: לזרוק משהו, להתחייב, להדק את הלסת, ולהמתין שהאי-נוחות תוכיח שהתכוונתי לזה. ואז הגיע חלון המשרד. ואז המרפסת. ואז האישור הקטן: רק אחת, רק הערב, רק אחרי השיחה הזאת.

הכישלון לא לימד אותי שאני חלש. הוא לימד אותי שקיבלתי את התמונה הלא נכונה של הפסקת העישון.

היתרון של אדם מן השורה

לאדם מן השורה יש יתרון אחד על פני הגיבור המיתולוגי של הגמילה: פחות תיאטרון.

אין צורך בנאום פומבי. אין צורך בחפיסה מעוכה על השולחן. אין צורך בהצהרה לכל המשפחה. הדרך השקטה יותר מתחילה כשאותו אדם מפסיק לנסות להפוך לאגדה ומתחיל להסתכל על המנגנון בלי בושה.

זה היה השינוי בשבילי. הפסקתי לשאול למה אינני כמו האיש המפורסם שבסיפור. התחלתי לשאול מה ההרגל עושה, מתי הוא עושה את זה, ולמה המאבק רק הפך אותו לרועש יותר.

התשובה לא הייתה זוהר. היא הייתה תשומת לב.

הדפוס הרחב מאחורי המיתוסים האלה הוא כזה: הם הופכים את ההפסקה למופע. הם גורמים להצלחה להיראות כמו סצנה מסרט, והם גורמים לכישלון להרגיש כמו פגם אישי. העישון כבר גובה מספיק. הוא לא צריך גם את תוספת ההשפלה.

אדם מן השורה לא צריך להפוך למפורסם, קשוח או הרואי כדי להשאיר את הסיגריות מאחור. הוא צריך מסגרת שלא מתחילה בלכנות אותו חלש.

זו לא תוכנית. זו דרך שקטה יותר להסתכל על הסיפור: להפסיק להעריץ את היציאה ההרואית, ולתת מקום לדרך רגועה יותר להתקיים.