האם עישון מפחית לחץ? לא, הוא מזין אותו

הסיגריה ש״מרגיעה אותך״ היא אחד השקרים העתיקים ביותר של העישון. זה מרגיש אמיתי כי ההקלה מגיעה מהר, וקל מאוד לטעות ולחשוב שהקלה מהירה היא שלווה.

מיתוס 1: הסיגריה מסירה את המתח

היא רק קוטעת את תסמיני הגמילה.

ניקוטין מזרים דופמין במוח, והמוח לומד את קיצור הדרך. ואז רמות הניקוטין יורדות, ואותו מוח מתחיל לבקש את התיקון הבא. הירידה הזו מרגישה כמו מתח, עצבנות, חוסר מנוחה ושכבה דקה של אזעקה מעל החיים הרגילים. כשהסיגריה מגיעה, האזעקה נרגעת לכמה דקות. אנשים קוראים לזה רוגע. זה רק הסוף של בעיה שהסיגריה הקודמת עזרה ליצור.

מערכת עצבים רגועה לא צריכה תיקון מתמיד. מערכת שתלויה בניקוטין כן. ההבדל הזה חשוב יותר מהעשן, מהכיסא או מההפסקה של חמש דקות בחוץ.

זו הסיבה שהחיפוש ״האם עישון מפחית לחץ״ חוזר שוב ושוב. השאלה נשמעת סבירה מבפנים. הגוף מתוח, היד נשלחת, העשן נכנס, והלחץ יורד. אבל הירידה הזו היא לא חופש. זו לולאה שנסגרת לרגע.

מיתוס 2: הלחץ הוא הסיבה, והעישון הוא התרופה

יש לחץ אמיתי. יש דדליינים. יש עומס משפחתי. יש אחר צהריים ארוכים בעבודה. העישון פשוט מחליק לתוך הרגעים האלה ולוקח לעצמו את הקרדיט.

אני יודע את זה כי במשך שנים נתתי לה את הקרדיט הזה. עישנתי 27 שנים, מאז גיל 19. בימים הגרועים ביותר שלי עישנתי בערך 40 סיגריות ביום. במשרד היה לי שולחן, חלון, כתם קפה על תיקייה ומאפרה שתמיד נראתה מלאה עד הצהריים. שיחת טלפון קשה הייתה מסתיימת, ואני הייתי קם כאילו הסיגריה פתרה משהו. היא לא פתרה את השיחה. היא רק סיימה את תסמיני הגמילה שהלכו וגדלו לאורך כל השיחה.

זה החלק שאנשים מפספסים כשהם חושבים על עישון כדי להקל על המתח. הסיגריה מגיעה אחרי המתח, ולכן טועים לחשוב שהיא הפתרון. בפועל, סיגריות וחרדה מזינות זו את זו. הניקוטין יוצר את הנפילה הבאה. הנפילה הבאה יוצרת דחיפות. הדחיפות מאמצת את השם לחץ, והסיגריה צועדת קדימה כתשובה.

מיתוס 3: אם סיגריות לא מרגיעות אותך, הפסקת עישון משאירה אותך חסר הגנה

המיתוס הזה שורד כי שני המיתוסים הראשונים מחזקים אותו. אם הסיגריה היא דוושת הבלם שלך, חיים בלעדיה נשמעים פזיזים.

אבל המספרים לא תומכים בסיפור הזה. כוח רצון לבדו עובד בערך ב-3-5% מניסיונות הגמילה. טיפולי תחליף ניקוטין עומדים על כ-10-20%. טיפול תרופתי מגיע עד 30%. אפילו השילוב החזק ביותר מגיע לכ-40%. המספרים האלה לא אומרים שאנשים חלשים. הם אומרים שהעצות הרגילות משאירות את רוב האנשים בלי מספיק כלים, ואז מאשימות אותם כשהמתח חוזר.

J. Freeman למד זאת בדרך הקשה. אחרי דיקור, היפנוזה, מדבקות, הספר של Allen Carr, סיגריות צמחיות וכללי טיימר, הוא לא היה צריך עוד הרצאה על משמעת. הוא היה צריך הסבר ברור יותר למה שהסיגריה עשתה כל הזמן הזה. ברגע שסיפור המתח נסדק, ההרגל נראה פחות כמו נחמה ויותר כמו מערכת שהמשיכה לשלוח את החשבון לאותו אדם.

הדפוס הרחב יותר חשוב. עישון לא נכנס לחיים שקטים ומשפר אותם. הוא מחספס את פני השטח, ואז מוכר הפסקה קצרה כהקלה. המיתוס שורד כי ההפסקה אמיתית. מה שחסר הוא מאיפה הגיע המתח.

לראות את הלולאה זה לא אותו דבר כמו לשבור אותה, אבל שם הכישוף מתחיל להיחלש. אם תרצה לקרוא עוד יום אחד, J. Freeman כותב במדריך שלו על הדרך הרגועה.