זוגות שמעשנים יחד 27 שנה

הסיגריה הראשונה שאני זוכר שחלקתי עם האישה שתהפוך לאשתי הייתה מחוץ לבית קפה קטן, מאוחר מספיק כדי שכבר סיימו לנגב את השולחנות. היא הייתה בת 18. אני הייתי בן 19. המצית הייתה אדומה וזולה, מהסוג שנעלם לכיס וחוזר עם שריטות.

אף אחד מאיתנו לא קרא לזה התחלה. לא ניסחנו הבטחה. היינו צעירים, והעשן בינינו הרגיש כמו עוד דבר קטן שהיה שייך לערב: כוסות קפה, כיסאות עייפים, תחנת אוטובוס איפשהו בהמשך הרחוב, השפה הפרטית של שני אנשים שאהבו לעמוד קרוב.

כשזה הרגיש כמו שלנו

עבורנו, לעשן יחד לא הרגיש בהתחלה כמו בעיה. זה הרגיש פשוט כמו להיות יחד. סיגריה אחת אחרי הליכה. אחת אחרי האוכל. אחת בזמן שמחכים לאוטובוס שמתעכב יותר מדי. אני הייתי מציע לה את החפיסה, היא הייתה לוקחת אחת, והמחווה הזאת הרגישה כמעט עדינה. לא דרמטית. לא מסוכנת. פשוט מוכרת.

זו הסכנה השקטה של הרגל משותף. הוא לווה את החום של האדם שעומד לצידך. הסיגריה כבר לא הייתה רק סיגריה. היא הפכה להפסקה שאחרי שיחה, לתירוץ לצאת החוצה, לחפץ קטן שעובר מיד ליד כשלא צריך מילים.

לא ראיתי את זה אז. אהבתי שהיא אף פעם לא שפטה אותי. היא אהבה שאני אף פעם לא נשאתי נאום. שנינו היינו צעירים מדי מכדי להבין איך שתיקה יכולה להפוך לאישור.

מה שעשו 27 שנים

שנים הופכות אביזר לרהיט. בית הקפה נעלם מהיומיום שלנו, אבל הסיגריות נשארו. הן באו איתנו לחדרים שכורים, לימי עבודה, לארוחות, לריבים, לערבים עצלים, לחודשים קשים ולימי שלישי רגילים.

כשנולד הבן שלנו, אשתי הפסיקה בזמן ההיריון וההנקה. היא עשתה את מה שאני לא הצלחתי לעשות. אחר כך החיים התייצבו שוב, אני עוד עישנתי, והדפוס הישן חזר. אני נושא את החלק שלי בזה. לא כהודאה דרמטית. פשוט כעובדה. הבן שלי בן 22 עכשיו, והוא גדל סביב הרגל שהתחיל לפני שהוא בכלל היה קיים.

בשיאי עישנתי בערך 40 סיגריות ביום. ביני לבין אשתי, זה היה בערך שלוש חפיסות. המספר נשמע מכוער כשאני כותב אותו עכשיו. אז הוא היה מחולק לרגעים קטנים, ולכן נראה קטן יותר ממה שהיה באמת. בוקר. משרד. בית. אחרי ארוחת הערב. לפני השינה. עוד אחת כי היא עישנה. עוד אחת כי גם אני עישנתי.

אז זה כבר לא היה רומנטיקה. זו הייתה תחזוקה עם שני כיסאות.

החלק שפספסתי

פעם חשבתי שלהפסיק לעשן בתוך זוגיות חייב להפוך לתחרות. אחד מצליח, והשני מרגיש מואשם. אחד נכשל, והשני מרגיש שנמשך אחורה. אז שמרנו על הנושא בעדינות. נמנענו מלחץ. וגם נמנענו מכנות.

הסיגריה הראשונה לא לכדה אותנו כי היה בה קסם. היא שרדה כי היא נסעה איתנו. היא נצמדה לאכפתיות, לעייפות, לשגרה ולנימוס. במשך שנים חשבתי שאם לא מתווכחים על עישון, זה שקט. זה לא היה שקט. זה היה ההרגל שלמד איך להישאר אורח רצוי בבית שלנו.

כשבסוף הפסקתי, אשתי הפסיקה גם היא. לא כי הטפתי לה. לא כי אחד מאיתנו נעשה חזק יותר מהשני. השינוי הגיע כשעישון הפסיק להיראות כמו משהו ששייך לנו והתחיל להיראות כמו משהו שהתארח אצלנו 27 שנים.

לפעמים אני חוזר במחשבה לאותו מצית אדום. שני צעירים ליד שולחן קטן בבית קפה, בלי לדעת מה הם לוקחים איתם הלאה. אני לא מאשים אותם. הלוואי שהם היו יודעים שלהרגל משותף עדיין יש דלת. שני אנשים יכולים לצאת מאותה דלת, בלי לדחוף זה את זה.

אם אתם חושבים להפסיק לעשן עם בן או בת הזוג, כתבתי את המדריך בדיוק לבעיה משותפת כזאת: בשקט, בפרטיות, ובלי להפוך את הבית לבית משפט. הוא נותן לכם דרך רחבה יותר ללכת בה בקצב שלכם, בלי לבקש מאף אחד מהשניים לנצח במאבק.