העלות החברתית של העישון ו־1.8 טריליון דולר

1.8 טריליון דולר בשנה הוא סכום כל כך גדול שהוא מפסיק להישמע אנושי. זו הבעיה עם העלות החברתית של העישון. המספר נראה מופשט עד שמפרקים אותו לחשבונות בית חולים, ימי עבודה אבודים, מיתות מוקדמות, וההפסדים הקטנים יותר שלעולם לא מגיעים לכותרות.

מה באמת אומר 1.8 טריליון דולר

המספר הזה אינו מחיר החפיסות בקופה. מדובר בהוצאות בריאות, אובדן פריון, ושנות חיים שנקטעו מוקדם מדי. כשמחברים מספיק מחלות לב, נזק לריאות, ביקורי חירום, ימי מחלה, וקריירות שנקטעו מוקדם לספר חשבונות עולמי אחד, החשבון מגיע להיקף של תקציבי מדינות.

ההיקף הזה חשוב כי הוא מראה שעישון אינו איזו חולשה פרטית קטנה עם הילה רומנטית. זהו הרגל המוני עם השלכות תעשייתיות. העלות העולמית של הטבק אינה עצומה כי כל סיגריה דרמטית. היא עצומה כי הטקס חוזר מיליוני פעמים ביום וממשיך לשלוח את אותו החשבון, בחלקים קטנים יותר.

החשבון הקטן שאף אחד לא רואה

J. Freeman נהג לחשוב שהעישון שלו הוא עניינו הפרטי. הוא עישן במשך 27 שנים. בשיאו הוא עישן בערך 40 סיגריות ביום. הוא עישן בבית ובמשרד עד שהעמיתים כבר כמעט לא שמו לב. זה נשמע אישי, כמעט מוסתר. זה לא היה זול רק משום שזה היה מוכר.

ב־40 סיגריות ביום, בערך 3 שעות נבלעות בתוך הטקס. לא רק העישון עצמו. הצעד הרחק משולחן העבודה. ההליכה למרפסת. ההפסקה שאחר כך. רחיצת הידיים. לאורך שנה, זו לא הפסקה. זהו לוח זמנים שני שנבנה סביב ניקוטין.

יש גם עלות כספית. אומדן שימושי כאן הוא בערך 2,500 דולר למעשן בשנה. האומדן הזה לא נועד לבייש אף אחד. הוא פשוט מצמיד תג מחיר למשהו שהחברה כבר משלמת עליו בדרכים שקטות יותר: טיפול, אובדן עבודה, והעומס המתמשך של תלות שכמעט אף פעם לא נשארת בתוך חדר אחד.

למה הסכום הכולל נשאר גבוה כל כך

אם קל היה להיפרד מעישון, החשבון היה מצטמצם מהר יותר. זה לא קורה. כאן נכנסים המספרים של שיטות הגמילה.

כוח רצון לבדו מצליח בערך ב־3-5% מניסיונות הגמילה. טיפול תחליפי ניקוטין עומד סביב 10-20%. תרופות מגיעות עד 30%. אפילו המערך המשולב החזק ביותר, עם תרופות, טיפול ותמיכה יחד, מגיע לכל היותר ל־40%. הרוב עדיין לא מצליחים.

המספרים האלה מסבירים למה העלות נשארת עולמית במקום להתכווץ לבעיה שולית. הרגל של 27 שנים אינו הרגל רע עם מתג כיבוי פשוט. זו מערכת עצבים מאומנת, סט של רמזים יומיומיים, ותעשייה שממשיכה למכור ניקוטין בעטיפות חדשות ובו בזמן קוראת לשינוי הזה קידמה.

J. Freeman למד זאת קודם בקנה המידה הקטן. סיגריות הפכו למקלות טבק מחוממים. הריח השתנה. התלות לא השתנתה. חלון המשרד נשאר חלון המשרד. ההפסקה שאחרי ארוחת הערב נשארה ההפסקה שאחרי ארוחת הערב. בעיה של טריליון דולר שורדת על ידי שינוי הנימוסים שלה, לא הכוונה שלה.

למה המספר הזה נועד

מספר כמו 1.8 טריליון דולר חסר תועלת אם הוא רק מייצר אשמה. אשמה היא דבר זול. הטבק הרוויח הרבה מאוד מאנשים שכבר הרגישו רע.

החלק השימושי במספר הוא הבהירות. הוא אומר לכל מי שנמצא בתוך ההרגל שהמלכודת מעולם לא הייתה קטנה, פרטית, או הוכחה לאופי חלש. הוא אומר לקורא שהמערכת מרוויחה מהחזרה, והחברה משלמת על טיפול בנזקים. הוא גם מסביר למה כל כך הרבה אנשים מאשימים את עצמם אחרי כישלון בשיטות שמשאירות את רוב האנשים תקועים.

המעבר הזה חשוב. ברגע שעישון מפסיק להיראות כמו פגם אישי ומתחיל להיראות כמו מערכת עם מאזן, הבושה מאבדת חלק מהדרמה שלה. מה שנשאר הוא הצורך ביציאה רגועה יותר.

מספר כזה לא אומר לאף אחד איך להיגמל. הוא רק מראה שהמלכודת גדולה יותר מכוח הרצון, ו־J. Freeman כותב עוד על הדרך הרגועה במדריך שלו.